בעולם שבו מערכות יחסים נמדדות לעיתים קרובות במונחים של תועלת, הדדיות או גבולות, הפילוסופיה של לוינס מציעה קריאה רדיקלית: האחריות כלפי הזולת היא נקודת המוצא לכל קשר. במאמר זה נעמיק בקו המחשבה של לוינס, ונבחן כיצד עקרונותיו משמשים תשתית מוסרית והשראה מעשית למודל "מחומש היחסים המיטיבים" – מודל שפוגש את הזולת, בכל גיל ומעמד, כקריאה מוסרית לחמלה, כבוד ושותפות.

לוינס: מוסר כנקודת מוצא למפגש האנושי

עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי, מבקש למקם את האתיקה לפני האונטולוגיה, כלומר, לפני השאלות על מהות האדם או טבעו, ישנה קריאה מוסרית שמתרחשת ברגע המפגש עם פני הזולת. עבור לוינס, הזולת איננו אובייקט להבנה, ניתוח או ניהול – אלא נוכחות שמזמינה אותי, דורשת ממני, לקחת אחריות. הפנים של האחר, לא בהכרח המראה הפיזי אלא עצם היותו מולי, אומרות לי: "אל תהרוג אותי" או בלשון אחרת: "היה אחראי לי".

מהפכנותו של לוינס טמונה בטענה שהאחריות איננה סימטרית. אינני אחראי על האחר משום שהוא אחראי לי. האחריות איננה חוזה. היא תגובה למפגש, קריאה מוסרית שאיננה מבוססת על תגמול או הסכמה. זו עמדה רדיקלית המבקשת לראות באדם שמולי לא "מקרה" או "בעיה" אלא קול מוסרי שקורא לי להיות אדם.

מחומש היחסים המיטיבים: לא רק מודל מעשי – גם גישה מוסרית

מודל "מחומש היחסים המיטיבים" נבנה על חמישה עקרונות: שותפות, מנהיגות הומאנית, אהבה ללא תנאי, עצמאות וכללים. חמשת העקרונות הללו נועדו לאפיין את אבני היסוד של קשרים מיטיבים – במשפחה, בחינוך, בזוגיות ובחיים הקהילתיים. לרוב הם מוצגים ככלים לעבודה יומיומית: איך נגיב, איך נתנהל, איך ניצור גבולות. אולם בעיני הגותו של לוינס, ניתן לקרוא את כל אחד מהם כעמדה מוסרית:

מנהיגות הומאנית איננה שליטה, אלא אחריות. המנהיגות המיטיבה איננה מבקשת כוח, אלא מוכנות להתייצב עבור הזולת ולשאת את הצרכים שלו גם כשהוא שותק. זו מנהיגות שאינה שואבת את סמכותה ממעמד או מכוח, אלא מן ההכרה המוסרית באחר והנכונות להיענות לו. היא מגלמת את התפיסה שהובלה אמיתית מתחילה בראיית האדם ולא בניהולו.

בעיקרון המנהיגות ההומאנית מושרשת האמונה בכבוד האדם, ביכולתו לצמוח, ובכוחו של היחס הבין-אישי לחולל שינוי עמוק ומתמשך. על פי לוינס, כל אחד מערכים אלה איננו רק עיקרון מופשט אלא נוכחות חיה במפגש. כבוד האדם מתממש ברגע שבו אני רואה את פניו של האחר ונענה להם. שוויון ערך איננו תוצאה של דמיון בינינו, אלא של עצם היותו של האחר- אחר. חירות היא ההזמנה לבחור להתייצב, ולא להיסגר בתגובתיות. והאמונה בשינוי נוצרת כאשר אני בוחר לראות את האחר לא דרך עברו אלא דרך פניו בהווה, כהזדמנות להתהוות מחודשת, לי ולו.

שותפות איננה רק שיתוף בקבלת החלטות – אלא עמדה מוסרית של הכרה בזולת כסובייקט, כקיים וכבעל קול. לוינס מדגיש את פניו של האחר כקריאה מוסרית להתייצבות. השותפות, אפוא, היא בחירה לראות באדם שלפניי קול ייחודי, לא סמן בתוך מערכת. השותפות על פי גישה זו אינה תוצאה של הסכמות הדדיות אלא התמסרות להקשבה עמוקה, למפגש בלתי אמצעי, ולהכרה באחר כמי שראוי למקום, להשפעה ולתשומת לב.

אהבה בהקשר הלוינסי איננה רגש חולף או תלוי תגובה, אלא פעולה מוסרית של נוכחות, מסירות והתמסרות כלפי הזולת, בלי ציפייה לתמורה. זוהי התייצבות שאינה תלויה בהתנהגות או בהדדיות, אלא נובעת מהעובדה הפשוטה שהאחר קיים. גם במודל מחומש היחסים המיטיבים, הדגש הוא על התנהגויות של אהבה ולא על הרגש עצמו, כאקט של בחירה מוסרית מתמשכת לראות את הזולת, לפעול עבורו ולהיות איתו לאורך זמן.

עצמאות בהקשר הלוינסי היא ביטוי להכרה בזולת כנפרד ובלתי ניתן להכלה או שליטה מלאה. לוינס מבקש שנכיר באחר כ"אחרוּת" שלעולם לא תתמזג איתנו – ולכן יש לכבד את חירותו, את זהותו ואת ייחודו. העצמאות היא תוצאה מוסרית של ראיית פניו של האחר, לא כאיום על הקשר, אלא כהזמנה לקשר שמבוסס על כבוד הדדי ואי-החפצה. כמימוש הזכות של כל אדם להיות שונה, נפרד, עצמאי מבלי שזה יאיים על הקשר. זהו מהלך מוסרי של הכרה באחרות.

כללים אינם רק מנגנון של סדר, אלא תשתית מוסרית שמאפשרת לכל אדם במרחב לחוש מוכר, בטוח ונראה. לוינס מדגיש את חשיבות ההגנה על פניו של האחר והכללים, בהקשר זה, הם התחייבות מוסרית ליצור מסגרת שמכבדת את גבולות האדם, מאפשרת שמירה על צלם אנוש ואינה מנוצלת לדיכוי. כללים אינם מיועדים לשליטה, אלא לבניית אחריות הדדית והגנה על המקום של כל אחד במרחב המשותף.

השלכות חינוכיות ומערכתיות

קריאה מוסרית של מחומש היחסים המיטיבים מביאה לשינוי עומק: לא עוד ניהול של התנהגויות, אלא טיפוח של קשרים בעלי משמעות.

במערכת חינוכית, למשל, המחנך איננו רק מעביר תוכן אלא נוכחות שמציעה קרקע מוסרית לצמיחה. הוא נענה לפניהם של הילדים לא כי זה תפקידו, אלא כי הם קיימים ומבקשים שיראו אותם. התלמיד כבר איננו רק מושא להקניית ידע או לניהול משמעת, אלא זולת שהנוכחות שלו מחייבת אותי להקשיב, לראות, ולא להסתפק בפרשנות התנהגותית או תגובתית. זוהי קריאה לחינוך המבוסס על נוכחות אנושית ערכית.

כך למשל, כאשר מורה מחליטה שלא להכתיב את חוקי הכיתה לבדה, אלא לשבת עם התלמידים ולשאול: מה חשוב לכם שיקרה פה כדי שתרגישו שייכים? היא פועלת מתוך עקרון השותפות כהכרה מוסרית בקולו של האחר.

כאשר הורה בוחר לא להיכנס לוויכוח אידיאולוגי עם ילדו המתבגר, אלא לומר: ״אני מבין שאתה חושב אחרת ממני ואני מכבד את זה. גם אם קשה לי, חשוב לי שתהיה אתה״,  הוא מבטא את עקרון העצמאות ככבוד לאחרוּת שאינה מתמזגת.

כאשר גננת שואלת "איך נשמור כאן על מקום שבו כל אחד יוכל להרגיש בטוח לדבר?״ במקום פשוט לומר "לא לצעוק" , היא מפעילה כללים כבסיס מוסרי ולא ככלי משמעת.

מערכת היחסים בין אנשי חינוך להורים היא זירה נוספת שבה הקריאה הלוינסית משנה את כללי המשחק: במקום לראות את ההורה כ"אתגר" או כ"שיתוף פעולה שצריך לנהל", יש לראות בו קודם כול אדם שנוכחותו קוראת לנו לאחריות הדדית. שיח שמתחיל מהכרה ולא מדרישה. ההורה איננו מכשול או גורם מסייע בלבד. הוא זולת שיש להקשיב לו, להבין את נקודת מבטו ולהיות נכונים לפגוש אותו לפני שמגיבים לו.

גם במערכות זוגיות, צוותיות או קהילתיות הקריאה הלוינסית מעודדת אותנו לשאול: האם אנו פוגשים את האחרים סביבנו כתגובה או כי ראינו את פניהם? האם היחסים נבנים על ציפיות, או על נכונות להתייצב גם כשקשה, גם כשאין תמורה? הקריאה הזו מייצרת אפשרות לבניית אמון עמוק ומתמשך, כזה שאינו מבוסס רק על מה שהאחר נותן – אלא על מי שהוא.

ובהרחבה נוספת, בתוך ארגונים מכל סוג, ניהול מיטיב נשען לא רק על אסטרטגיה, אלא על תפיסת עולם מוסרית. מערכות יחסים בין עובדים, בין מנהלים לעובדים, או בין צוותים יכולות להשתנות מן היסוד כשאנחנו בוחרים לראות בזולת לא "אמצעי" או "כוח עבודה" אלא אדם, שפניו מבקשות מאיתנו נוכחות, הקשבה ואחריות. קריאה בלוינס מזמינה את העולם הארגוני לחשוב מחדש על סמכות, אחריות והובלה מתוך נקודת מוצא אתית: האדם שמולי קודם למטרה שהוא ממלא. זו עמדה שבכוחה לטפח תרבות ארגונית של אנושיות, נאמנות, ובחירה יומיומית להיות עם ולא רק להשיג.